עמית סגל ✔

במשך שנים הסתובב עידן עמדי אצל קובעי דעת קהל, עיתונאים ופוליטיקאים, וניסה יחד עם המשפחות להאיץ בהם לנקוט צעדים דרסטיים כדי להשיב את גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין. איש לא הקשיב לו, לא משמאל ולא מימין. משמאל (וגם נתניהו) לא רצו לשמוע על הדרישות להפסיק את הזרמת הסחורות לעזה. מימין לא רצו לשמוע על עוד אירוע נקודתי כאוב ככל שיהיה של חטופים שהופך למחולל אסטרטגי.

רק אחרי שבעה באוקטובר הבנתי, באיחור, מה הייתה הטענה של עמדי. הוא ומשפחת גולדין סברו שאם ישראל עוברת לסדר היום על חטיפת חייליה - ואין זה משנה כלל מהו סדר היום - היא מאותתת לחמאס ולשאר אויבינו שאפשר לחטוף את אנשינו ולהמשיך עסקים כרגיל. האיתות נקלט היטב בעזה והתוצאות ידועות.

כולם טעו בפרשת גולדין ושאול. אבל הפרשה העגומה ההיא מלמדת עוד משהו. היא מקעקעת את טענת הכזב המגונה שלפיה יש מי שאכפת לו ויש מי שלא. שיש מי שליבו יוצא אל החטופים ויש מי שגס בהם.
אין טעם להיכנס עכשיו שוב לשאלה מי פה דאג לחטופים יותר, מי שקרא לא לשחרר את סינוואר ושאר 1026 חבריו בעסקת שליט או מי שהאיץ (גם אז עם סרט צהוב, צעדות וקעקוע המתנגדים) לשלם כל מחיר כי גלעד הולך ונעלם.

אבל יש טעם, ועוד איך, להתעכב על סיפור גולדין ושאול כיוון שמשפחתו של הדר לא דרשה בשום שלב שחרור רוצחים תמורת גופתו. להפך. היא התעקשה על צעדים לוחמניים, לא על כניעה. התשובה לא הייתה התנגדות אלא התעלמות מוחלטת. איש מבין אלה שקוראים היום "עכשיו!" ו"בכל מחיר!" לא רצה לשלם בחשש להסלמה מול עזה, כאשר המוסכמה בכל מקום, הייתה ששגשוג כלכלי יוביל לשקט.

במשך חודשים הוטלו סנקציות מבישות של הממשל האמריקני על ארגון צו 9 שאמר דבר הגיוני מאין כמותו: אם הם לא משחררים את המקרים ההומניטריים שלנו, אין סיבה שלא נחסום את הסיוע ההומניטרי אליהם. איש ממובילי המאבק הנוכחי לא נרתם לעזרתם. הם תויגו כמובן כ"משיחיים", האמצעי הנוכחי לבטל את דעותיהם של מי שצדקו לאורך כל הדרך. כי גם אלה שדורשים לשלם כל מחיר, לא מוכנים לשלם בכל מטבע.

(הטור המלא היום במוסף לשבת של ידיעות אחרונות)

www.group-telegram.com/us/amitsegal.com/43329

106.2K viewsFeb 14 at 08:30

במשך שנים הסתובב עידן עמדי אצל קובעי דעת קהל, עיתונאים ופוליטיקאים, וניסה יחד עם המשפחות להאיץ בהם לנקוט צעדים דרסטיים כדי להשיב את גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין. איש לא הקשיב לו, לא משמאל ולא מימין. משמאל (וגם נתניהו) לא רצו לשמוע על הדרישות להפסיק את הזרמת הסחורות לעזה. מימין לא רצו לשמוע על עוד אירוע נקודתי כאוב ככל שיהיה של חטופים שהופך למחולל אסטרטגי.

רק אחרי שבעה באוקטובר הבנתי, באיחור, מה הייתה הטענה של עמדי. הוא ומשפחת גולדין סברו שאם ישראל עוברת לסדר היום על חטיפת חייליה - ואין זה משנה כלל מהו סדר היום - היא מאותתת לחמאס ולשאר אויבינו שאפשר לחטוף את אנשינו ולהמשיך עסקים כרגיל. האיתות נקלט היטב בעזה והתוצאות ידועות.

כולם טעו בפרשת גולדין ושאול. אבל הפרשה העגומה ההיא מלמדת עוד משהו. היא מקעקעת את טענת הכזב המגונה שלפיה יש מי שאכפת לו ויש מי שלא. שיש מי שליבו יוצא אל החטופים ויש מי שגס בהם.
אין טעם להיכנס עכשיו שוב לשאלה מי פה דאג לחטופים יותר, מי שקרא לא לשחרר את סינוואר ושאר 1026 חבריו בעסקת שליט או מי שהאיץ (גם אז עם סרט צהוב, צעדות וקעקוע המתנגדים) לשלם כל מחיר כי גלעד הולך ונעלם.

אבל יש טעם, ועוד איך, להתעכב על סיפור גולדין ושאול כיוון שמשפחתו של הדר לא דרשה בשום שלב שחרור רוצחים תמורת גופתו. להפך. היא התעקשה על צעדים לוחמניים, לא על כניעה. התשובה לא הייתה התנגדות אלא התעלמות מוחלטת. איש מבין אלה שקוראים היום "עכשיו!" ו"בכל מחיר!" לא רצה לשלם בחשש להסלמה מול עזה, כאשר המוסכמה בכל מקום, הייתה ששגשוג כלכלי יוביל לשקט.

במשך חודשים הוטלו סנקציות מבישות של הממשל האמריקני על ארגון צו 9 שאמר דבר הגיוני מאין כמותו: אם הם לא משחררים את המקרים ההומניטריים שלנו, אין סיבה שלא נחסום את הסיוע ההומניטרי אליהם. איש ממובילי המאבק הנוכחי לא נרתם לעזרתם. הם תויגו כמובן כ"משיחיים", האמצעי הנוכחי לבטל את דעותיהם של מי שצדקו לאורך כל הדרך. כי גם אלה שדורשים לשלם כל מחיר, לא מוכנים לשלם בכל מטבע.

(הטור המלא היום במוסף לשבת של ידיעות אחרונות)

BY עמית סגל